קרן | תדרים
מאמנת נוירופידבק · כפר יחזקאל והוד השרון

“הוא פשוט עצלן”. “היא מנסה למשוך תשומת לב”. “זה רק חוסר משמעת”. “אם רק היו מצמצמים מסכים, זה היה נעלם”. בכל יום אני שומעת את המשפטים האלה משכנים, ממורות, מסבא וסבתא ולפעמים גם מההורה השני. הם נאמרים מתוך דאגה, אבל הם פוגעים במשפחות שמתמודדות עם הפרעת קשב.

אני רוצה לעצור את זה כאן. הפרעת קשב וריכוז ADHD היא הפרעה נוירו-התפתחותית מוכרת, מתועדת ומחקרית-מוצקה, שמשפיעה על מיליוני אנשים בעולם. היא לא קפריזה, לא טרנד ולא תוצאה של הורות לא טובה. ככל שהמיתוסים האלה ממשיכים להתפשט, יותר ילדים ומבוגרים נשארים בלי האבחון והתמיכה שהם זקוקים להם.

בכתבה הזאת אני אעבור איתכם על תשעת המיתוסים הנפוצים ביותר ואספק את התשובה המדעית לכל אחד. הידע הזה ייתן לכם כלים להגן על הילד שלכם, על השותף או על עצמכם.

9 מיתוסים
שגורמים נזק אמיתי למשפחות עם הפרעת קשב,
וכל אחד מהם נסתר כבר מזמן על ידי המחקר.

מה ADHD באמת, ברמת המוח

לפני שמפרקים מיתוסים, חשוב להבין מה כן. הפרעת קשב וריכוז היא דפוס פעילות שונה במספר אזורים מרכזיים במוח. הקורטקס הקדם מצחי, שאחראי על תכנון, ויסות עצמי וקבלת החלטות, מציג נפח מופחת ופעילות נמוכה יותר. מערכת הדופמין, שמחברת בין מאמץ לתגמול, פועלת בעוצמה נמוכה. הרשתות שאחראיות על מעבר קשב בין משימות מתקשות להתייצב.

זה לא “אופי גרוע”, לא “פינוק” ולא “חוסר חינוך”. זה ביולוגיה. הילד או המבוגר עם ADHD משקיעים פי כמה מאמץ על אותו הישג, כי המוח שלהם פשוט מתפעל את המשימה בצורה אחרת. ועכשיו, אחרי שהבסיס ברור, בואו נפרק את המיתוסים אחד-אחד.

9 המיתוסים הנפוצים, והמציאות המדעית

קראו את הרשימה הזאת לאט. סביר שאתם מאמינים לפחות לאחד או שניים מהם בלי לשים לב, פשוט כי הם חוזרים על עצמם בכל מקום.


1

מיתוס: ADHD היא רק תירוץ לחוסר משמעת

זה אחד המיתוסים הכי מזיקים, כי הוא הופך הפרעה אמיתית לבחירה. מחקרים בדימות מוחי הראו הבדלים מבניים ותפקודיים מובהקים במוחות של אנשים עם ADHD לעומת אנשים בלי ההפרעה.

המציאות: ADHD היא הפרעה נוירו-התפתחותית עם בסיס ביולוגי מוכח. גנטיקה אחראית על 70 עד 80 אחוז מהסיכוי לפתח אותה, ברמת תורשה דומה לגובה.

כשמישהו אומר “זה תירוץ”, הוא בעצם אומר שהמדע טועה. הוא לא.

2

מיתוס: ADHD משפיעה רק על ילדים

“היא תצא מזה כשתגדל”, “זה חולף עם הגיל”. משפטים כאלה גורמים למבוגרים רבים להישאר בלי אבחון ובלי תמיכה במשך שנים.

המציאות: כ-4 עד 5 אחוזים מהמבוגרים בעולם חיים עם ADHD. הסימפטומים יכולים להשתנות עם הגיל, היפראקטיביות גופנית יורדת והופכת להיפראקטיביות מחשבתית, אבל הקושי בקשב, בארגון ובוויסות הזמן ממשיך לרוב לאורך החיים.

מבוגרים רבים מאובחנים לראשונה בגיל 40 ואפילו 50. זה אף פעם לא מאוחר מדי.

3

מיתוס: ADHD מאובחנת בכל ילד שני, זה אופנה

“היום מאבחנים כל ילד תוסס”, “פעם פשוט אמרו ילד שובב, היום קוראים לזה הפרעה”. זה נכון שהמודעות עלתה, אבל הסיבה היא לא אופנה.

המציאות: שיעור המאובחנים עלה כי הקריטריונים האבחוניים השתפרו, כי הצוותים החינוכיים והרפואיים מזהים טוב יותר, וכי בעבר ילדות ונשים פספסו אבחון כמעט לחלוטין. המחקרים מצביעים על כך שעדיין רבים אינם מאובחנים, במיוחד בקרב בנות, בוגרים ומבוגרים.

העלייה באבחון משקפת תיקון של פספוס היסטורי, לא המצאה של בעיה חדשה.

4

מיתוס: ADHD נגרמת מהורות גרועה או מסוכר

“איך גידלת אותו שיצא ככה”. “תפסיקי לתת לה ממתקים והכל יסתדר”. המיתוס הזה מעמיס אשמה כבדה מאוד על הורים שמלכתחילה מתמודדים עם המון.

המציאות: ADHD היא הפרעה גנטית בעיקרה. גורמים סביבתיים מסוימים, כמו לידה מוקדמת או חשיפה לרעלים בהיריון, יכולים להגדיל סיכון, אבל הם אינם הגורם המרכזי. סוכר, מסכים והורות לא יוצרים ADHD.

הורות טובה לא תמנע ADHD, אבל היא משנה את החוויה של הילד עם ADHD ואת התוצאות שלו.

5

מיתוס: אנשים עם ADHD פשוט עצלנים או חסרי מוטיבציה

זה אולי המיתוס הכי כואב, כי הוא הופך מאבק יומיומי לסוג של פגם אופי. הוא בעיקר נובע מאי-הבנה של איך המוח באמת עובד.

המציאות: אנשים עם ADHD לרוב מתאמצים פי כמה מאחרים על אותו הישג. הם רוצים, הם מנסים, אבל מערכת הדופמין שלהם לא נותנת להם את “הדלק הפנימי” שאחרים מקבלים אוטומטית. רבים מהם בעלי מוטיבציה גבוהה ומסירות יוצאת דופן לתחומים שבהם הם משקיעים.

“הוא יכול לשבת שעות על משחק שמעניין אותו” זה לא הוכחה לעצלות, זה הוכחה לאיך הדופמין שלו עובד.

6

מיתוס: בנות לא חוטפות ADHD, או חוטפות פחות

במשך עשורים אבחנו כמעט רק בנים, כי הסטריאוטיפ של ADHD היה ילד שובב שמטפס על שולחנות. בנות שיושבות בכיתה ובוהות, חולמות בהקיץ ולא מתנהגות, פספסנו לחלוטין.

המציאות: בנות מפתחות ADHD בשיעור דומה לבנים. הן רק מציגות אותה לרוב באופן שונה, יותר חוסר קשב פנימי, פחות התנהגות חיצונית. בגיל הבגרות הפער באבחון יורד משמעותית, וזה מצביע על מסה של בנות שלא קיבלו עזרה בזמן.

אם הבת שלכם “בעננים”, שוכחת דברים ועושה שגיאות רבות בעבודות הבית, שווה לבדוק. זה לא תמיד אופי חולם.

7

מיתוס: רק טיפול תרופתי עוזר ל-ADHD

תרופות יכולות לעזור מאוד, אבל המיתוס שזאת האפשרות היחידה גורם להורים רבים להרגיש שאין להם ברירה.

המציאות: גישה רב-תחומית מציעה תרופות (כשיש צורך), נוירופידבק, טיפולים התנהגותיים, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, התערבויות חינוכיות ושינויים באורח החיים. תוכנית הטיפול צריכה להיות מותאמת לצרכים ולנסיבות האישיות של כל אדם. הרבה משפחות בוחרות שילוב של מספר כלים.

תרופות זה לא או-או. אפשר להתחיל בלי, אפשר לשלב, אפשר להפסיק. ההחלטה היא תמיד שלכם ושל הרופא.

8

מיתוס: ADHD פוגעת באינטליגנציה

“היא לא תצליח באוניברסיטה”. “הוא לא יוכל ללמוד מקצוע אקדמי”. הנחות כאלה סוגרות דלתות לפני שבכלל ניסו לפתוח אותן.

המציאות: אין שום קשר בין ADHD למנת משכל. אנשים עם ADHD נמצאים בכל ספקטרום היכולות הקוגניטיביות, מהממוצע ועד הגבוה במיוחד. רבים מהאנשים הכי יצירתיים, יזמיים ומצליחים בעולם חיים עם ADHD ומשתמשים בתכונות שלה, כמו חשיבה לא-לינארית והיפר-פוקוס, כיתרון.

הקושי באבחון אצל מחוננים גדול במיוחד, כי האינטליגנציה הגבוהה מסווה את הסימפטומים. שווה לבדוק גם שם.

9

מיתוס: זה רק חוסר משמעת או הורות לא נכונה

הצוות החינוכי, הסבים, השכנים, כולם פעמים רבות חוזרים על זה. וההורים שכבר עייפים, מאמינים. זה לא נכון.

המציאות: הורות עקבית, חמה ומובנית מסייעת מאוד לילד עם ADHD, אבל היא אינה יוצרת או “מרפאה” את ההפרעה. הילד עם ADHD צריך מסגרת ברורה, פידבק מיידי וגבולות, אבל גם הבנה שהמוח שלו מתפעל את העולם אחרת. הורות מצוינת תשנה את החוויה והתוצאות, לא את האבחנה.

אם הייתם הורים גרועים, הילדים שלכם בלי ADHD גם היו במצב דומה. הם לא. עצרו רגע ותראו את התמונה.


ומה אפשר לעשות עם הידע הזה

הצעד הראשון הוא להפסיק להאמין למיתוסים בעצמכם. הצעד השני הוא לעצור אנשים בעדינות אבל בוודאות כשהם מציגים אותם בנוכחות הילד שלכם. הצעד השלישי הוא לחפש כלים שמכוונים לשורש הביולוגי של הקושי, לא רק לסימפטומים.

נוירופידבק הוא אימון של המוח לווסת את עצמו טוב יותר, באזורים שאחראים על קשב, ויסות עצמי ומערכת הדופמין. חיישן EEG מודד את הפעילות החשמלית במוח בזמן אמת, ומשחק על המסך מתקדם כשהמוח עובד בדפוס הרצוי. אחרי 20 עד 40 אימונים המוח לומד לשהות יותר זמן במצב הזה גם בלי החיישן. זה לא קסם ולא מחליף תרופות במקרים שצריך, אבל זה כלי עצמאי שמתערב במנגנון עצמו, ולא רק בסימפטומים.

ולסיום, דבר אחד שאני רוצה שתיקחו איתכם: הילד או המבוגר עם ADHD לא צריכים להיות “פחות עצמם” כדי להצליח. הם צריכים סביבה שמבינה אותם, כלים שמתאימים למוח שלהם, וקול שאומר “אני רואה אותך, ואני מאמין בך”. המיתוסים נופלים. האמת בונה.

רוצים לדעת אם נוירופידבק יכול לעזור?

שיחת ייעוץ קצרה, בלי התחייבות

לתיאום שיחה