הקשר בין חוסר מוטיבציה להפרעת קשב אצל ילדים

יש רגע שחוזר אצל כמעט כל הורה שמגיע אליי. הוא יושב מולי, נושם עמוק, ואומר את זה כמעט בלחישה: “אני לא מבין אותו. הוא יכול לשבת שעות מול המסך, אבל לפתוח מחברת זה כאילו ביקשתי ממנו להזיז הר”. אחרי זה מגיעה הרשימה: לא רוצה ללמוד, לא רוצה להכין שיעורים, לא מתמיד בחוגים, רוצה רק לבהות במסכים. ובסוף הרשימה, התחושה הכי כואבת: “אולי הוא פשוט עצלן”.

אני רוצה להגיד לכם משהו שאני אומרת בכל פגישה ראשונה: זה לא עצלות, זה לא חוסר אופי, וזה לא דווקא. זה הקשר העמוק והמדויק בין הפרעת קשב לבין איך שמערכת המוטיבציה במוח באמת עובדת. וברגע שמבינים את הקשר הזה, גם השפה שלנו כלפי הילד משתנה, וגם הדרך שלנו לעזור לו.

בואו ניכנס לעומק: מה זאת בכלל מוטיבציה במוח, למה היא לא עובדת חלק אצל ילד עם הפרעת קשב, ומה באמת אפשר לעשות.

איך המוח מייצר מוטיבציה

מוטיבציה היא לא תכונת אופי. היא תוצאה של שילוב מורכב של מוליכים עצביים: חומרים כימיים שמועברים בין תאי המוח ויוצרים את הרצון, את הריכוז, ואת היכולת להתמיד. כשהמערכת הזאת עובדת חלק, אנחנו מרגישים שמשתלם לנו להתאמץ. כשהיא לא, גם משימה פשוטה נראית בלתי אפשרית.

דופמין הוא המוליך המרכזי של המוטיבציה. הוא משתחרר כשאנחנו מצפים לתגמול וכשאנחנו משלימים משהו, ובעצם מחזק את ההתנהגות שהובילה להישג. אצל ילדים עם הפרעת קשב יש לרוב חוסר ויסות במערכת הדופמין, וזה מתבטא בקושי לשמור על מוטיבציה למשימות שלא נותנות תגמול מידי. שיעורי בית, מטלות ארוכות, חזרה על חומר: כל אלה לא משחררים מספיק דופמין כדי להחזיק את הילד בפנים.

נוראדרנלין אחראי על העוררות והערנות, על להישאר במשימה גם כשהיא משעממת או מאתגרת. גם כאן, אצל ילדים עם הפרעת קשב יש חוסר איזון שמקשה להתעורר למשימות שאין בהן גירוי חושי חזק. זאת הסיבה שמשחק מחשב מצליח להחזיק את תשומת הלב, ודף עבודה לא.

סרוטונין משפיע על מצב הרוח, על השליטה בדחפים, ועל היכולת לדחות סיפוקים. בלי הוא קשה להתאזר בסבלנות וקשה להחזיק מטרה לטווח ארוך. גלוטמט וגאבא אחראים על האיזון בין עוררות לעיכוב, ועל יכולות הלמידה והזיכרון. כשהאיזון מופר, גם השמירה על מוטיבציה לאורך זמן נפגעת.

אזורי המוח שמעורבים במוטיבציה

המוטיבציה לא נולדת רק מחומרים כימיים, אלא ממפגש בין כמה אזורי מוח שעובדים יחד. אצל ילדים עם הפרעת קשב, חלק מהאזורים האלה פועלים בעוצמה שונה, ולכן התוצאה בשטח שונה.

מסלול התגמול (מסלול הדופמין): מתחיל באזור בשם VTA ומגיע לגרעין האקומבנס. זה האזור שמעבד את חוויית התגמול ומחזק התנהגויות שמובילות אליו. אצל ילד עם הפרעת קשב יש “קצר” במסלול הזה בגלל מחסור בדופמין, והתוצאה היא שגם הצלחה אמיתית כמעט לא מורגשת ולא מתבסת בזיכרון כחוויה משמחת.

הקורטקס הקדם מצחי: אחראי על התפקודים הניהוליים, הצבת מטרות, תכנון, ושמירה על המטרה לאורך זמן. כשפעילותו מופחתת, הילד מתקשה לראות את “התמונה הגדולה” של למה להתאמץ עכשיו לטובת משהו שיקרה בעתיד.

הקורטקס הצינגולרי הקדמי: משלב בין תהליכים קוגניטיביים לרגשיים ועוזר להחליט אם משתלם להשקיע מאמץ. אצל ילד עם הפרעת קשב, האזור הזה לא תמיד מקבל את הסיגנל “כן, שווה את זה”, ולכן הילד נוטה לוותר מהר.

האמיגדלה וההיפוקמפוס: מקשרים בין רגשות לבין למידה ולמטרות. הם עוזרים לנו לזכור מה גרם לנו להרגיש טוב ולחזור על זה. כשהקשר הזה חלש, גם הצלחות לא נצרבות כזיכרון מחזק.

גרעיני הבסיס: אחראים על יצירת הרגלים והפיכת פעולות לאוטומטיות. כשהם לא עובדים חלק, יצירת שגרה קבועה הופכת לקשה במיוחד, וכל בוקר זה מאבק מחדש.

7 דרכים מעשיות לעזור לילד עם מוטיבציה נמוכה

הדברים הבאים מתבססים על האופן שבו המוח של ילד עם הפרעת קשב באמת עובד, ולא על איך שהיינו רוצים שיעבוד.

איפה הטיפול התרופתי נעצר

טיפולים תרופתיים פועלים בעיקר על מערכות הדופמין והנוראדרנלין, ועושים זאת בצורה יעילה במשך כמה שעות ביום, לרוב בשעות בית הספר. אבל הפרעת קשב לא נגמרת עם פעמון הסיום. עם הגיל עולות הדרישות, מתווספות שעות לימוד אחר הצהריים, וצריך מוטיבציה גם לחוגים, להתנדבות, לחברים. בשעות האלה התרופה כבר לא נותנת מענה, והילד נשאר עם אותה מערכת ביולוגית שלא משחררת דופמין כשצריך.

זה לא אומר שתרופה היא לא פתרון נכון. במקרים רבים היא מאוד חשובה ועוזרת. זה רק אומר שלא תמיד היא לבדה מספיקה.

איפה נוירופידבק נכנס לתמונה

ולסיום, הדבר הכי חשוב לזכור: הוא לא ילד עצלן. הוא ילד שהמוח שלו עובד אחרת, ושעובד הרבה יותר קשה מילדים אחרים על אותה תוצאה. ברגע שאנחנו מבינים את זה, השפה שלנו אליו משתנה, ובעקבותיה משתנה גם השפה שהוא משתמש כדי לדבר על עצמו.