ADHD שלא נכנס לקופסה: הפרעת קשב לא מסווגת ולא מסווגת אחרת
קרן | תדרים · 7 דקות קריאה
הורים רבים מגיעים אליי עם משפט שחוזר על עצמו: “קראתי את כל מה שיש על ADHD, ובאמת נראה שזה מה שיש לבן שלי, אבל משהו פה לא מסתדר. הוא לא ממש היפראקטיבי, הוא גם לא רק חולמני. הוא משהו אחר, ואני לא מצליחה להגדיר את זה”. לפעמים זה הפוך: “האבחון אומר הפרעת קשב, אבל הטיפול שעובד לחבר שלו לא עובד אצלנו”.
זה לא בראש שלכם, וזה לא נדיר. בקליניקה אני פוגשת ילדים, נוערים ומבוגרים שהמוח שלהם עובד אחרת מהתבניות המוכרות של ADHD, ולכן הם לא נכנסים בקלות לאחת משלוש הקטגוריות הקלאסיות. בשפה הקלינית קוראים לזה ADHD מסווגת אחרת (Other Specified) או ADHD לא מסווגת (Unspecified). אבל מאחורי השם הטכני מסתתר משהו פשוט: אין שתי מוחות זהים, וההצגה של הפרעת הקשב משתנה מאדם לאדם.
במאמר הזה אעבור איתכם על מה זה אומר, איך זה נראה ביומיום, ולמה דווקא במקרים האלה מיפוי מוח אישי הוא מה שמשנה את התמונה.
מהמאובחנים עם הפרעת קשב
לא נכנסים בקלות לאחת משלוש הקטגוריות הקלאסיות.
למה ADHD לא תמיד נראית כמו ADHD שבספרים
ה-DSM-5, המדריך המקצועי לאבחון, מגדיר שלוש הצגות עיקריות של הפרעת קשב: הצגה של חוסר ריכוז בולט, הצגה של היפראקטיביות ואימפולסיביות, והצגה משולבת. הקריטריונים בנויים על רשימה של 18 תסמינים, ודרוש מספר מסוים שמתחיל לפני גיל 12, באים לידי ביטוי בכמה תחומי חיים, וגורמים לפגיעה משמעותית.
אבל המוח לא קרא את הספר. הוא מציג את עצמו בכל פעם קצת אחרת, תלוי בגיל, במין, ביכולות הקוגניטיביות, באישיות, בסביבה התומכת או הקשה, ובאופן שבו מערכות שונות במוח מתקשרות ביניהן. כתוצאה מכך, יש לא מעט אנשים שהמוח שלהם מתנהג בבירור כמו ADHD, אבל לא בדיוק לפי הספר.
במצבים האלה הקלינאי משתמש בשתי קטגוריות גמישות יותר:
ADHD מסווגת אחרת (Other Specified ADHD): כשהקלינאי רואה תסמינים ברורים אך לא עומדים בכל הקריטריונים, והוא מציין במפורש מהי הסיבה. למשל: התסמינים החלו אחרי גיל 12, או שהם פוגעים רק בתחום חיים אחד, או שמספר התסמינים מתחת לסף.
ADHD לא מסווגת (Unspecified ADHD): כשרואים תסמינים משמעותיים אך אין מספיק מידע להגדיר בדיוק את הסיבה. למשל באבחון ראשוני, בילד קטן מאוד, או במצב שבו יש קושי לחלץ היסטוריה מפורטת.
בשתי הקטגוריות הילד או המבוגר אכן מתמודד עם קשיים של הפרעת קשב, פשוט הקופסה הסטנדרטית לא מתאימה לו.
איך זה נראה ביומיום: 7 הצגות שמופיעות בקליניקה
הנה כמה דוגמאות אמיתיות, מורכבות בקפידה ולא תיאור של אדם ספציפי, של איך ADHD לא קלאסית מופיעה בחיים האמיתיים. אם אתם מזהים את עצמכם או את הילד שלכם, תדעו שאתם לא לבד.
הילד שמתפקד מצוין בבית הספר, וקורס בבית
בכיתה הוא ממוקד, מסיים מטלות, מקבל ציונים טובים. אבל ברגע שהוא חוצה את דלת הבית, הוא לא מצליח לפתוח שיעורי בית, מתפזר, מתפרץ. המורים אומרים “אין לו ADHD”, ההורים אומרים “יש לו”. שניהם צודקים. המוח שלו מצליח להחזיק עד שבא הרגע שבו לא נשאר דלק.
הבחורה שהאבחנה הגיעה רק בגיל 20
היא הצליחה בלימודים בעיקר באמצעות שעות נוספות בלילה, רשימות אינסופיות, ודחיינות שתמיד הסתיימה ברגע האחרון. רק כשהגיעה לאוניברסיטה בלי המסגרת הברורה של בית הספר, הכל קרס. אצל בנות, ADHD מופיעה פעמים רבות מאוחר יותר, פחות היפראקטיבית, ויותר חרדתית או מצוברחת.
הילד שיש לו חצי מהתסמינים, ולא נכנס לקריטריונים
לפי הספר צריך 6 מתוך 9 תסמינים בקטגוריה, ולו יש 4. הוא לא עומד בסף הקליני, אבל ההורים יודעים שמשהו מתנהג אחרת. הוא מתפקד, אבל כל יום זה מאמץ פי שניים מהילדים מסביבו. במקרים האלה מדברים על “תסמינים מתחת לסף” שעדיין משפיעים על איכות החיים.
המבוגר שגילה את עצמו דרך הילד
הוא הביא את הבן שלו לאבחון, וכששמע את הקריטריונים הבין שזה הוא. הוא לעולם לא אובחן, פשוט הסתדר. בנה לעצמו מערכות, בחר במקצוע שמתאים למוח שלו, התחתן עם בן זוג שמארגן את החיים. עכשיו, כשהאחריות גדלה, התפקוד נסדק. אין לו זיכרון ברור מהילדות, ולכן קשה להוכיח שהתסמינים החלו לפני גיל 12.
ילדה שקטה שאף אחד לא חשד בה
היא לא מפריעה בכיתה, לא קמה מהכיסא, לא מתפרצת. היא רק יושבת ובוהה בחלון. ההישגים ממוצעים, ההורים חשבו שהיא פשוט “לא מאוד מוטיבציונית”. האמת היא שהמוח שלה נמצא הרבה זמן במצב של חלימה בהקיץ, וזה הביטוי שלה לקושי לקיים תשומת לב מתמשכת. ילדים שקטים, במיוחד בנות, מתפספסים שוב ושוב.
ילד עם תסמינים שמתערבבים עם משהו אחר
הוא מאובחן עם חרדה, עם דיסלקסיה, עם רגישות חושית. ויש בו גם משהו של ADHD, אבל קשה לדעת מה בא ממה. החרדה גורמת לחוסר ריכוז? או שחוסר הריכוז יוצר חרדה? כשיש כמה דברים מעורבבים, האבחנה לא חד משמעית, וכאן עולה הצורך בכלים אובייקטיביים שמראים מה באמת קורה במוח.
ילד שהיה רגיל ופתאום משהו השתנה
היה תקין שנים, ופתאום בגיל 11 או 14 ההורים מבחינים שהתחיל להיות מתפזר, מתפרץ, נכשל בלימודים. לא בהכרח ADHD קלאסית. לפעמים שינוי הורמונלי, מעבר התפתחותי, או אירוע משמעותי הפעילו תבנית קיימת. במקרים האלה מסווגים את האבחנה כ”מסווגת אחרת” עם ציון שהתסמינים החלו מאוחר.
למה דווקא במצבים האלה מיפוי מוח אישי משנה הכל
כשהאבחנה ברורה ומסווגת, רוב הפעמים יש פרוטוקול מקובל ויודעים מה לנסות קודם. אבל כשהאבחנה היא “מסווגת אחרת” או “לא מסווגת”, המקצוענים עובדים יותר באוויר. הם מסתמכים על תיאורי ההורים, על תצפיות בקליניקה, ועל ניסוי וטעייה. וזה יכול לקחת שנים.
במצבים האלה, מיפוי מוח אישי (QEEG) נותן משהו שאף שאלון לא יכול לתת: תמונה אובייקטיבית של איך המוח הזה, של האדם הזה, עובד. רואים את דפוסי הפעילות החשמלית באזורים השונים, את הקצב שבו הם פועלים, ואת הקשרים ביניהם. אם יש פעילות מוגברת באזור שאחראי על ויסות תשומת לב, רואים את זה. אם יש איטיות בפס תדרים מסוים, רואים את זה. אם המבנה דומה למה שמופיע אצל אנשים עם חרדה ולא עם ADHD קלאסית, גם את זה רואים.
אחרי המיפוי אפשר לבנות תכנית מותאמת. נוירופידבק שמכוון בדיוק לאזורים שלא מאוזנים. שינויי אורח חיים שמתאימים לדפוס הספציפי. ולפעמים, גם החלטה משותפת עם רופא לגבי טיפול תרופתי, על בסיס נתונים אובייקטיביים ולא רק תחושה.
הדבר שחשוב לזכור
אם קיבלתם אבחנה של ADHD מסווגת אחרת או לא מסווגת, זה לא אומר שהאבחנה פחות חמורה או פחות אמיתית. זה אומר שהמוח של הילד שלכם, או שלכם עצמכם, ייחודי, ולא נכנס לקופסה הסטנדרטית. וזו לא בעיה, זו פשוט מציאות שדורשת גישה אישית יותר.
הצעד הראשון הוא להבין מה באמת קורה במוח הזה, ולא להניח. ומשם, אפשר לבנות תכנית שעובדת בדיוק עליו.
רוצים להבין איך המוח של הילד שלכם עובד באמת?
מיפוי מוח אישי שמראה את התמונה האובייקטיבית מאחורי התסמינים
