איך להנחות את הילד ואת הצוות
כדי להקל על בעיות קשב וריכוז בכיתה
קרן | תדרים · 6 דקות קריאה
השבועות הראשונים של שנת הלימודים בדרך כלל עוברים בסדר. הכל חדש, הכל מעניין, והילד מגיע עם מלאי מוטיבציה. ואז, איפשהו באמצע אוקטובר, מגיעה ההודעה הראשונה מהמורה: “הוא מפריע בשיעור”, “היא לא בקשב”, “הוא לא מספיק להעתיק מהלוח”.
ההודעה הזאת כמעט תמיד מגיעה מאוחר מדי. לא בגלל שהמורה לא שמה לב, אלא בגלל שעד שהיא נשלחת, הילד כבר צבר שישה שבועות של חוויית כישלון יומיומית, והמורה כבר צברה תמונה שלמה שקשה לשנות. השבועיים הראשונים של השנה הם החלון שבו אפשר למנוע את זה, ורובנו מפספסים אותו.
המאמר הזה הוא מה שאני ממליצה להורים לעשות בחלון הזה: מה בדיוק להגיד לילד, ומה בדיוק לבקש מהצוות. שני החלקים חשובים באותה מידה, כי ילד שמצויד לבד בכיתה שלא ערוכה נשחק, וכיתה ערוכה עם ילד שלא יודע מה לעשות ברגע שאיבד את החוט נשארת עם אותה בעיה.
למה דווקא השיעור הוא המקום הכי קשה
שיעור בכיתה הוא צירוף של בדיוק התנאים שהמוח הקשבי מתקשה בהם: קשב מתמשך לאורך זמן, גירויים מסביב שאי אפשר לכבות, הוראה מילולית שצריך להחזיק בזיכרון תוך כדי ביצוע, ותגמול שמגיע רק בסוף, אם בכלל.
האונה הקדמית של המוח היא זו שמנהלת את כל אלה: תכנון, זיכרון עבודה, עצירת דחפים, והחזקת מטרה לאורך זמן. אצל ילדים עם הפרעת קשב האזור הזה מבשיל לאט יותר מאשר אצל בני גילם.
ילד בכיתה ד’ מתבקש לנהל את עצמו כמו ילד בכיתה ד’, עם מערכת ניהול של כיתה ב’.
וכאן חשוב לומר את הדבר הכי חשוב: זה לא חוסר רצון, זה לא חוסר חינוך וזאת לא עצלנות. זה מוח שעובד אחרת, ושצריך סביבה שמדברת בשפה שלו. ברגע שהילד והצוות יודעים מה לעשות, אותו שיעור בדיוק נראה אחרת.
חלק א: מה להגיד לילד
המטרה כאן היא לא להטיף ולא להזהיר. המטרה היא לתת לילד שלושה או ארבעה כלים קונקרטיים שהוא יכול להפעיל לבד באמצע שיעור, בלי שאף אחד ישים לב.
“מותר לך לאבד את החוט. יש לך מה לעשות אחר כך”
הרגע הכי מזיק בשיעור הוא לא הרגע שבו הילד מתנתק, אלא השניות שאחריו, כשהוא מבין שהוא פספס ונכנס לבהלה או לוויתור. סכמו איתו מראש מה עושים: מסתכלים על המחברת של השכן, מסמנים במחברת נקודה כדי לחזור לזה, או שואלים את המורה בסוף השיעור.
סימן מוסכם עם המורה, בלי מילים
סכמו יחד עם המורה סימן קטן ודיסקרטי: נגיעה קלה בשולחן, מבט, פתק על הפינה. הסימן אומר “חזור אלינו”, בלי לקרוא לילד בשם מול כל הכיתה. הערה בקול רם עוצרת את ההתנהגות לרגע ומשלמת עליה בבושה, שנשארת הרבה אחרי שהשיעור נגמר.
תנועה מותרת במקום תנועה שנתפסת
הגוף של ילד עם היפראקטיביות זקוק לתנועה כדי לשמור על עירנות. אם לא נותנים לזה ערוץ, זה יוצא בקפיצה מהכיסא. סכמו על ערוץ מוסכם: כדור לחיצה בכיס, רגל על משטח, בקבוק מים שמותר לקום למלא פעם בשיעור.
מקום ישיבה זה לא עונש, זו הגדרה
הסבירו לילד למה הוא יושב קדימה: לא כי הוא “בעייתי”, אלא כי משם קל יותר לשמוע ולראות ופחות דברים זזים בין העיניים שלו ללוח. ילד שמבין את ההיגיון משתף פעולה. ילד שחושב שהוא הועבר בעונש, נלחם.
חלק ב: מה לבקש מהצוות
הבקשה הכי נפוצה של הורים היא “שים לב אליו”. זו בקשה שאי אפשר לבצע, ולכן היא לא משנה כלום. במקום זה, בקשו שלושה או ארבעה דברים ספציפיים שמורה יכולה לעשות מחר בבוקר בלי מאמץ מיוחד.
הוראה בשני ערוצים, לא רק בקול
הוראה שנאמרת בעל פה נשענת על זיכרון העבודה, שהוא בדיוק המקום החלש. בקשו שההוראה תופיע גם על הלוח או על פתק בשולחן. זה שינוי שעוזר לחצי מהכיתה, ולכן קל למורה להסכים לו.
לוודא התחלה, לא לבדוק סוף
הרגע הקריטי אצל ילד עם הפרעת קשב הוא ההתחלה. בקשו שאחרי מתן ההוראה המורה תעבור ותוודא שהוא התחיל את השורה הראשונה. חצי דקה של מורה בהתחלה חוסכת שיעור שלם שהלך לאיבוד.
משוב יומי קצר, לא דוח חודשי
בקשו סימון יומי פשוט על שתיים או שלוש התנהגויות מוסכמות. השיטה הזאת נקראת דוח יומי (Daily Report Card) ויש מאחוריה עשרות שנות מחקר. היא עובדת בדיוק בגלל שהמשוב מיידי, ומגיע באותו יום שבו ההתנהגות קרתה.
הפסקת תנועה מתוכננת
לחלק את השיעור לשני חלקים עם שתי דקות של תנועה באמצע עוזר לכל הכיתה, וקריטי לילד הקשבי. בקשו את זה כהתאמה כיתתית ולא כהטבה אישית. כך היא מתקבלת בקלות, והילד לא מסומן.
מה לבקש שלא יקרה
הוצאה מהכיתה כעונש היא הדבר היחיד שכמעט תמיד מחמיר. היא מספקת לילד בדיוק את מה שהמוח שלו חיפש, גירוי ותנועה, ולכן היא מחזקת את ההתנהגות במקום לעצור אותה, ובמקביל מוציאה אותו מהלימוד. אם צריך הפוגה, שתהיה משימה בתוך הכיתה: לחלק דפים, למחוק את הלוח, להביא משהו מהמזכירות.
ועוד דבר אחד על העיתוי: קבעו את השיחה הזאת בשבועיים הראשונים, לפני שיש בעיה. שיחה שנפתחת ב”שמעתי שיש בעיה” מתחילה בהתגוננות. שיחה שנפתחת ב”רציתי לספר לך מה עובד איתו” מתחילה בשיתוף פעולה, ומשאירה אתכם ואת המורה באותו צד.
לחבר בין הבית לכיתה
החלק הכי שביר בכל זה הוא הרצף. השיחה נעשית בספטמבר, ותוך שלושה שבועות הסימון היומי נשכח, הפתק אבד, ואף אחד לא באמת יודע אם משהו השתנה. הפתרון הוא לא עוד מחויבות של המורה, אלא מקום אחד שבו הבית והכיתה רואים את אותו דבר.
בדיוק בשביל זה בנינו את ניצוצות, כלי אימוני לילדים עם הפרעות קשב וריכוז: השגרות מפורקות לצעדים שהילד מסמן בעצמו, כל צעד מזכה בניצוצות באותו רגע, וגם המורה או הגננת יכולות לתת ניצוצות בסוף היום לפי אותה גישה של דוח יומי. כך המשוב נשאר יומי גם באוקטובר, והילד רואה את ההתקדמות שלו בעיניים במקום לשמוע עליה.
השורה התחתונה
אף אחד מהצעדים כאן לא דורש תקציב, ועדה או אבחון חדש. הם דורשים שיחה אחת עם הילד, שיחה אחת עם המורה, ושבוע של מעקב. ההבדל בין ילד שמתחיל את השנה עם ארבעה כלים ביד לבין ילד שמתחיל אותה בלי כלום, הוא לרוב ההבדל בין שנה שנשמרת לבין שנה שמתפרקת עד החנוכה.
הילד שלכם לא צריך להיות ילד אחר בשביל להצליח בשיעור. הוא צריך שיעור שערוך אליו, וכמה כלים שהוא יודע להפעיל לבד.
רוצים לבדוק אם נוירופידבק מתאים לילד שלכם?
שיחת היכרות קצרה, בלי התחייבות, כדי להבין מה מתאים ומה לא
לפרטים על נוירופידבק לילדים ←
