ארוחת החג, והילד שלא מצליח לשבת עד הסוף

הכל מוכן. השולחן ערוך, המשפחה מגיעה, והילד שלכם במצב רוח מצוין. ואז מתיישבים, ותוך אחת עשרה דקות הוא כבר קם. הולך להביא משהו. חוזר. מתנדנד על הכיסא. נכנס לאמצע משפט של דודה. קם שוב.

ואז מגיע המשפט. לפעמים מסבתא, לפעמים מגיס, ותמיד באותה נעימה: “מה, הוא לא יכול לשבת רגע?”. ואתם, שכבר בישלתם יומיים, מוצאים את עצמכם מתנצלים במקום לאכול, ומרגישים שהערב הזה נגמר לפני שהתחיל.

אם זה הערב שאתם מכירים, הוא לא קורה בגלל חוסר חינוך ולא בגלל שהילד לא מכבד אף אחד. ארוחת חג היא פשוט צירוף התנאים הקשה ביותר שיש למוח קשבי, וכדאי להבין למה, כי ברגע שמבינים אפשר להיערך אחרת.

למה דווקא ארוחת החג

שיעור בכיתה נמשך 45 דקות. ארוחת חג נמשכת שעתיים ויותר, ובלי הפסקה מובנית אחת. אין מטלה, אין התחלה ואין סוף שאפשר לראות, ולכן אין שום דבר שהמוח יכול להיאחז בו.

ומעל זה מונחות שלוש דרישות שכל אחת מהן קשה בפני עצמה: לשבת בלי לזוז, לחכות לתור בשיחה שרצה מהר בין הרבה אנשים, ולסנן רעש של עשרה קולות במקביל. שלושתן נשענות על אותו אזור במוח, האונה הקדמית, שאצל ילדים עם הפרעת קשב מבשילה לאט יותר מאשר אצל בני גילם.

ויש עוד שכבה שקל לפספס: הילד יודע. הוא שומע את ההערות, הוא רואה את המבטים, והוא מבין שהוא מאכזב בדיוק בערב שבו כולם שמחים. הרבה מההתנהגות שנראית כמו זלזול היא בעצם מה שקורה לילד שמנסה בכל הכוח ולא מצליח, ואז מוותר.

לפני הארוחה: שלוש דקות ששוות את כל הערב

במהלך הארוחה

ואחרי שהאורחים הולכים

זה הרגע שנוטים לדלג עליו, והוא שווה יותר מכל השאר. לפני שהוא הולך לישון, אמרו לו משפט אחד על מה שהצליח: שהוא מזג יין לכולם, שהוא חיכה לתורו כשסבא סיפר, שהוא יצא לחצר במקום להתפרץ.

ילד עם קשיי קשב שומע לאורך היום הרבה יותר תיקונים מאשר מחמאות, וההפרש הזה הוא מה שבונה לאט את מה שהוא חושב על עצמו. משפט אחד בסוף הערב לא מוחק את מה שקרה, אבל הוא קובע מה יישאר ממנו בזיכרון.

שנה טובה

אני מאחלת לכם ערב שבו אתם מספיקים גם לאכול, ולילד שלכם ערב שהוא יוצא ממנו בהרגשה טובה. שתהיה לכם שנה של פחות מאבקים ויותר רגעים שבהם רואים את הילדים כמו שהם, ושנה שבה גם הם רואים את עצמם ככה.

הילד שלכם לא צריך להיות ילד אחר בשביל ארוחת החג. הוא צריך ערב שערוך אליו, ומבוגר אחד ליד השולחן שיודע מה הוא עובר.